OCD בילדים

האבחנה של הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) אצל ילדים עלולה להיות רגע מטלטל עבור כל הורה. מעבר לדאגה הטבעית לשלומו של הילד, לעיתים קרובות צפה ועולה תחושת אשמה טורדנית לא פחות: "מה עשיתי לא נכון?", "אני אשם זה הגנים שלי". תחושות אלו, למרות שהן אנושיות, עלולות להוביל הורים רבים למנגנון הגנה של הדחקה או חוסר קבלה של האבחנה, ובכך לעכב את קבלת הטיפול הנחוץ לילדם.

ההורים, המכירים את ילדם טוב מכולם, עלולים להתקשות לקבל את הרעיון שהתנהגויות מוזרות או טקסים חוזרים אינם "סתם שלב" או "משהו שיעבור עם הגיל", אלא סימפטומים של הפרעה. האשמה הפנימית מחפשת הסברים חיצוניים, ולעיתים קל יותר להאמין שהילד סתם מפונק, עקשן או עושה זאת כדי למשוך תשומת לב. קשה להורים להתמודד עם המחשבה שהם, באופן כלשהו, אחראים לסבלו של ילדם. ספויילר: הם לא.

הדחקה זו יכולה להתבטא בדרכים שונות. הורים עשויים להמעיט בערך הסימפטומים, להתעלם מהם או לנסות להסביר אותם בדרכים אחרות. הם עלולים לכעוס על הילד או להעניש אותו על התנהגויותיו הכפייתיות, מתוך מחשבה ש"אם רק יתאמץ יותר, הוא יפסיק". במקרים אחרים, ההורים עשויים לחפש חוות דעת רפואיות נוספות בניסיון למצוא אבחנה "קלה" יותר לעיכול.

חשוב להבין כי OCD אינה תוצאה של חינוך לקוי או טעות הורית. זוהי הפרעה מורכבת בעלת בסיס ביולוגי, גנטי וסביבתי. תחושת האשמה של ההורים, על אף שהיא מובנת, אינה מועילה ואף עלולה להזיק. היא מעכבת את הצעד הראשון והקריטי ביותר – קבלת האבחנה ופנייה לטיפול מקצועי.

כאשר הורים מצליחים לשחרר את תחושת האשמה ולהתמודד עם המציאות, הם יכולים להפוך להיות כוח התמיכה החזק ביותר עבור ילדם. קבלת האבחנה מאפשרת להם ללמוד על ההפרעה, להבין את הקשיים של ילדם ולספק לו את הסביבה התומכת והמכילה לה הוא זקוק. פנייה לטיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) עם חשיפה ומניעת תגובה (ERP), לרוב בשילוב עם טיפול תרופתי במקרים מסוימים, יכולה לשפר משמעותית את איכות חייו של הילד.