אחד המצבים הקשים ביותר עבור הורים הוא לראות את הילד סובל מ-OCD – ולשמוע ממנו שהוא לא מוכן לקבל טיפול.

ההורה יודע שה-OCD פוגע בילד, בלימודים, בבית, בחברים או בחיי המשפחה, אבל הילד אומר:

• "אני לא צריך טיפול."
• "אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג."
• "אני לא רוצה לדבר על זה."
• "הטיפול רק יגרום לי להרגיש יותר רע."

אז מה עושים?

קודם כל – לא להפוך את הטיפול למלחמה

ככל שההורה לוחץ יותר, הילד עלול להתנגד יותר.

זה לא אומר שצריך לוותר על הטיפול.

אבל חשוב להבין למה הילד מסרב.

ילד יכול לפחד מהטיפול, להתבייש, לא להבין מהו OCD, לחשוש שיחשבו שהוא "משוגע", לפחד שיאלצו אותו להפסיק את הטקסים, או פשוט לא לרצות להתמודד עם משהו שמפחיד אותו.

במיוחד ב-OCD, טיפול יכול להרגיש מאיים.

למה טיפול ב-OCD יכול להפחיד?

אחת השיטות המרכזיות לטיפול ב-OCD היא טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), ובתוכו חשיפה ומניעת תגובה (ERP).

ב-ERP עובדים בהדרגה על חשיפה לדברים שמפעילים את ה-OCD, תוך הימנעות מהקומפולסיה שנועדה להפחית את החרדה.

לילד שסובל מאוד מה-OCD, הרעיון של להיחשף למה שמפחיד אותו בלי לבצע את הטקס יכול להישמע כמו:

"אתם רוצים לגרום לי להרגיש יותר חרדה בכוונה."

לכן חשוב להסביר שהמטרה אינה להציף את הילד או לגרום לו לסבול.

הטיפול אמור להיבנות בהדרגה ובהתאם למצבו של הילד.

קודם להבין מה עומד מאחורי הסירוב

אפשר לשאול: "מה אתה הכי לא אוהב ברעיון של טיפול?"

או: "מה מפחיד אותך בטיפול?"

או: "מה אתה חושב שיקרה אם תלך לטיפול?"

לפעמים התשובה מפתיעה.

אולי הילד מפחד שהמטפל יחשוב שהוא מוזר. אולי הוא חושש שייקחו לו את הטקסים. אולי הוא לא רוצה שההורים ידעו את המחשבות שלו. אולי הייתה לו בעבר חוויה לא טובה עם איש מקצוע. ואולי הוא פשוט מרגיש שהטיפול לא יעזור.

כדאי להבין את הסיבה לפני שמנסים לשכנע.

לא צריך להתווכח עם ה-OCD

אם הילד אומר: "אני לא צריך טיפול, אני פשוט צריך לעשות את הטקסים וזה יעבור."

אפשר להסביר את הדברים, אבל לא להפוך את השיחה לוויכוח אינסופי.

המטרה היא לא לנצח בדיון. אפשר לומר: "אני מבין שאתה לא רוצה טיפול. אני גם רואה כמה ה-OCD מקשה עליך, ואני רוצה שנמצא דרך שתעזור לך."

אפשר לתת לילד תחושת שליטה

ילדים ובני נוער יכולים להרגיש שטיפול הוא משהו שהמבוגרים "עושים להם".

לכן אפשר לתת להם בחירות בתוך הגבולות האפשריים. למשל:

• איזה איש מקצוע יפגשו.
• אם הפגישה הראשונה תהיה פנים אל פנים או באופן מקוון, כאשר הדבר מתאים.
• מה ירצו לשאול בפגישה הראשונה.
• מי ייכנס לחלקים מסוימים של הפגישה.

לא כל החלטה יכולה להיות נתונה לבחירה של הילד, אבל תחושת שליטה יכולה להפחית התנגדות.

לא להבטיח שהטיפול יהיה קל

עדיף להיות כנים.

אפשר לומר: "יכול להיות שחלק מהטיפול יהיה קשה. אבל אנחנו לא מצפים ממך לעשות הכול ביום אחד."

הבטחה כמו: "אתה תלך לטיפול ותוך זמן קצר הכול יעבור"

עלולה ליצור אכזבה אם השיפור אינו מיידי.

OCD יכול להיות עקשן, והטיפול דורש עבודה והתמדה.

ומה אם הילד אומר "אני לא רוצה לדבר על המחשבות שלי"?

לא חייבים לדרוש ממנו לספר להורה את כל המחשבות.

ילד יכול להרגיש בטוח יותר כאשר הוא יודע שיש לו פרטיות מול איש המקצוע.

אפשר להסביר: "אתה לא חייב לספר לי כל מחשבה שעוברת לך בראש. אתה יכול לדבר עם המטפל על מה שקשה לך, ואני אעזור לך להגיע לשם."

כמובן, יש מצבים שבהם איש המקצוע יצטרך לערב את ההורים, במיוחד כאשר קיימת סכנה ממשית לבטיחותו של הילד.

ומה אם הילד מסרב לחלוטין?

כאן כבר צריך לבחון את המצב הספציפי.

אם ה-OCD קל והילד עדיין מתפקד, אפשר לפעמים להתחיל בהסברה, הדרכת הורים ובניית מוטיבציה לטיפול.

אם ה-OCD חמור ופוגע משמעותית בתפקוד של הילד, חשוב שההורים לא יישארו לבד עם המצב.

במקרים כאלה כדאי לפנות לאיש מקצוע שמכיר OCD בילדים ובני נוער ולקבל הדרכה לגבי הדרך המתאימה לפעול.

ההורה יכול להתחיל לקבל עזרה גם אם הילד לא מוכן

נקודה חשובה מאוד היא שהורה לא תמיד חייב לחכות שהילד יסכים לטיפול כדי לקבל הדרכה.

הורה יכול ללמוד:

• מהו OCD.
• איך לזהות קומפולסיות.
• איך להגיב לבקשות להרגעה.
• איך להימנע מהשתתפות בטקסים.
• איך להציב גבולות מול ה-OCD.
• איך לדבר עם הילד על טיפול.
• איך להפחית השתתפות משפחתית ב-OCD.

ההורים הם חלק משמעותי מהסביבה של הילד, ולכן שינוי בתגובות שלהם יכול להיות משמעותי גם כאשר הילד עדיין מתנגד לטיפול.

אם ה-OCD משפיע באופן משמעותי על התפקוד של הילד ועל חיי המשפחה, חשוב להכיר גם את הזכויות שעשויות לעמוד לרשותכם. אם אתם שוקלים להגיש תביעה לקצבת ילד נכה, הכנתי מדריך דיגיטלי להורים לילדים עם OCD – קצבת ילד נכה, שמסביר מה חשוב לתעד, אילו מסמכים להכין ואיך להתכונן לתהליך ולוועדה הרפואית.

מה לא כדאי לעשות?

כדאי להימנע ככל האפשר מאיומים, השפלות או הפחדות.

משפטים כמו:

• "אם לא תלך לטיפול, הכול יהיה באשמתך."
• "אתה הורס את כל המשפחה."
• "תפסיק עם השטויות האלה."
• "אין לך סיבה לפחד."

עלולים להוסיף בושה, אשמה ומתח.

OCD הוא לא בחירה של הילד.

מצד שני – גם לא צריך לתת ל-OCD לנהל את הבית

הבנה אינה אומרת שכל דרישה של הילד צריכה להתקבל. הורה יכול להיות אמפתי ועדיין להציב גבולות.

אפשר לומר: "אני יודע שזה קשה לך, אבל אנחנו לא ניתן ל-OCD לנהל את כל המשפחה."

זו לא נטישה של הילד. זו דרך לעזור לו להתמודד עם ההפרעה.

לסיכום

כאשר ילד מסרב לטיפול ב-OCD, הדבר הראשון שחשוב לעשות הוא להבין למה הוא מסרב.

לא תמיד מדובר בעצלנות או בחוסר רצון לעזור לעצמו. לפעמים מדובר בפחד, בושה, חוסר הבנה של הטיפול או חשש מההתמודדות עם החרדה.

המטרה היא לא להפוך את הטיפול למלחמה בין ההורה לילד.

אפשר להקשיב, להסביר, לתת בחירה במקומות שבהם אפשר, לקבל הדרכת הורים ולהיעזר באיש מקצוע שמכיר OCD בילדים ובני נוער.

והכי חשוב:

הילד הוא לא הבעיה. ה-OCD הוא הבעיה.

ההורה והילד יכולים להיות באותו צד – ולפעול יחד כדי לא לתת ל-OCD לנהל את החיים.