צבים כל הדרך למטה | Turtles All the Way Down

צבים כל הדרך למטה | Turtles All the Way Down

הסרט שיצא במאי השנה (2024) מבוסס על ספר שכתב ג'ון גרין המספר על אייזה בת ה־16, תלמידת תיכון אמריקאית המתמודדת עם OCD וחרדה. העלילה עוקבת אחרי חיפושיה אחרי אביו של חבר ילדותה יחד עם חברתה הטובה ביותר.

אתחיל בלציין כי הסרט הזה לא מתאים לילדים מאחר ויש בו פגיעה עצמית וביותר מבדרך אחת. לגבי נוער זו כבר בחירה אינבידואלית. יש לקחת בחשבון שמהבחינה הזו הסרט יכול להיות טריגרי לפגיעה עצמית ול"רעיונות" ל- OCD. זה לא סרט קל ויש בו מחשבות אובדניות. אותי הוא טלטל במיוחד מאחר ולרגע חוויתי השתקפות של מחשבות שהיו לי בעבר.

סוג ה- OCD המוצג בו הוא של חיידקים, ספציפית חיידקים הנכנסים לגוף כמו למשל החיידקים במערכת העיכול. זהו לא המקרה הטיפיקאלי של OCD של ניקיון בו אנחנו רואים אנשים משתמשים בכפפות ושוטפים ידיים באובססיביות, אך בהחלט יש כאן חרדה מהותית מחיידקים שבאה לידי ביטוי בטקסים המכילים לא פעם פגיעה עצמית. את המחשבות הטורדניות מציגים לנו בסרט גם באמצעות רעש רקע טורדני ותמונות ויזואליות ולא רק במילים.

שימו לב כי ההמשך מכיל ספויילרים:

מי שרגיל לטורדנות כפייתית של ניקיון "הקלאסית" יתפלא לראות כי בסרט הדמות מתנהגת "רגיל" בתחומים כמו פתיחת דלתות, ישיבה במקומות ציבוריים וכדומה אך בזמן שהיא על סירה בנהר המחשבות על הבקטריות במים מטרידות אותה. 

בדיוק כמו בחיים אייזה נאלצת להתמודד עם הקונפליקט שבין אהבה והבעתה ובין הטורדנות כפייתית שממלאת אותה באימה המובילה אותה בסופו של דבר לפגיעה עצמית.

בסצנה הקשה ביותר ישנו רגע שבו היא חושבת על כך שה-OCD הוא לא שד שבתוכה, אלא היא השד. התחושה הזו כל כך מוכרת לי. המחשבה הזו שאתה פשוט משוגע, שזה אתה ולא משהו אחר, שגם אם זה היה משהו אחר זה כבר לא ישות נפרדת ממך אלא זה כבר כולך. ההרגשה שאתה לא אדם עם OCD, אתה OCD בעצמו. מאחר וזה מה שאתה, אין לך תקווה ועתיד ואתה מוותר.

הדבר הכי טוב שהסרט הזה נותן לנו כקהילה של מתמודדים עם ההפרעה הוא שמראים בו את הקושי להישאר בחיים. לא פעם אני אומרת שאנשים מתים לזה, אך התגובות בדרך כלל הן זלזול וצחוק. OCD זה לא מצחיק, זה לא בכאילו, מה שמראים בסרט הוא סיפור אחד מהרבה סיפורים שקיימים במציאות. אנשים מאבדים את החיים שלהם להפרעה. אנשים מתים מטורדנות כפייתית כאשר היא לא מטופלת ונמצאת במצב חמור. 

בדיוק בגלל זה כל כך חשוב שתהיה מודעות להפרעה, שיהיה טיפול נגיש לכולם ושהביטוי "אני כל כך OCD" לא יהיה קיים יותר. זה לא מצחיק, זה נורא. לא סתם אנשים עם OCD מקבלים קצבת נכות מלאה, לא סתם אנחנו מקבלים כרטיס נכה ופטור מתור. זה אמיתי, זה אנחנו. גם אם אתם לא רואים את ההפרעה חיצונית היא עדיין שם. איך נראה אדם עם OCD? כמוני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *