על הספר להילחם באוסידי
"להילחם ב-OCD" מאת אור לב הוא ספר אוטוביוגרפי מרתק המציג את מסעה האישי של המחברת לאורך 10 שנים, החל מהילדות ועד לבגרות, תוך התמודדות עם הפרעה טורדנית כפייתית (OCD).
הספר נכתב לאורך שנים ובנוי כיומן. הספר מכיל את כל הפחדים, ההרגשות, החוויות, הקשיים החברתיים והאישיים בהתמודדות כמו גם טיפים ודרכים להתמודד עם ה- OCD ולנצח. הספר מכסה הרבה נושאים והתמודדויות שיש לכולנו ביום יום: מגע בדברים מזוהמים, השתקת המחשבות שלא פוסקות, הטקסים הארוכים והמייגעים ועוד.
את הספר ניתן להשיג רק במכירה ישירה והוא אינו זמין בחנויות כמו סטימצקי
וצומת ספרים. הספר נמצא בבית החולים לבריאות הנפש בבאר יעקב במחלקת
טיפול יום ובספרייה הלאומית.
על איזה נושאים מדובר בספר?
בספר זה, אור חושפת את סיפור חייה בצורה כנה וישירה, תוך תיאור מפורט של הקשיים, הפחדים, והחוויות הכרוכות בחיים עם OCD. היא משתפת את הקוראים במחשבותיה, רגשותיה, וההתמודדות היומיומית שלה עם תסמיני ההפרעה, תוך מתן הצצה נדירה לעולמם הפנימי של אנשים עם OCD.
הספר מציג מגוון רחב של היבטים בחיים וביניהם:
- ילדות ונעורים: אור מתארת את תחילת התסמינים של ה- OCD בילדות, ואת ההשפעה שלהם על חיי החברה, הלימודים, והדימוי העצמי שלה.
- התבגרות וצבא: התמודדות עם הקשיים הייחודיים של גיל ההתבגרות, כמו גיוס לצה"ל, זוגיות ראשונה ומיניות תוך התמודדות מתמשכת עם OCD.
- חיים בוגרים: איך זה מרגיש להיות אדם בוגר עם OCD? איך מוצאים עבודה, מתפקדים כמבוגרים בחברה וממערכות יחסים כשיש OCD?
קצת מחקר
החלק הראשון של הספר בנוי באופן אמפירי ומסקר את ייצוג נושא ה- OCD במדיה (סדרות וסרטים) ובשירים ואף מספר על מפורסמים שיש להם OCD.
פרק לדוגמא
"נזכרתי באותם רגעים נוראיים של ההפרעה, כשהיא הייתה בעוצמה הכי גבוהה שלה. אני זוכרת את תחושת חוסר האונים והבכי הבלתי נפסק, את השיגעון. יום אחד זכור לי במיוחד:
כשההפרעה שלי הייתה בשיאה, לשטוף ידיים הייתה פעולה מאוד מסובכת ומתישה. היה עלי לשטוף בצורה מסוימת ובתזמון מסוים בכל מקום אפשרי המון פעמים ולמשך זמן רב. הייתי סופרת את מספר הפעמים שעשיתי כל תנועה והייתי צריכה להימנע ממספרים אי זוגיים. אם נתקלתי במספר אי זוגי, הייתי צריכה לשטוף שוב את הידיים כדי שהמספר הסופי יהיה זוגי. עם זאת זה היה מסובך מאוד להגיע למצב הזה מאחר ועד שהגעתי לסיום הסיבון ולשלב של לשטוף את הידיים עם מים, רוב הסבון היה נספג בעור וכך "לא הייתי מאמינה" שהידיים שלי באמת נקיות, מאחר ואין עליהן סבון. כך הייתי צריכה לשטוף שוב את הידיים, והמצב היה מסתבך כך וכל שטיפת ידיים לקחה לי דקות ארוכות.
באחד הימים הלכתי לשירותים, עשיתי את כל הפעולות אבל לא הצלחתי להפסיק. מצאתי את עצמי שוטפת ידיים שוב ושוב פשוט כי לא הצלחתי להרגיש טוב, לא הרגשתי שעשיתי את זה כמו שצריך ושכיסיתי כל נקודה ונקודה בידיים שלי. המשכתי שוב ושוב. עוד ועוד. עד שהקצף של הסבון כבר נעלם, עד ששום סימן של סבון לא נישאר על העור, עד שהסבון התייבש על העור שלי ונספג לתוכו. כשזה קרה לא הרגשתי שהידיים נקיות כי הסבון נעלם, ואולי אני לא באמת ניקיתי ואולי הידיים לא באמת נקיות. ככה המשכתי שוב ושוב עד שהסבון היה נעלם והייתי מוסיפה עוד. שוטפת ומוסיפה, שוטפת ומוסיפה, וגומרת ככה יותר מחצי מיכל של הסבון הנוזלי. לא יכולתי להפסיק. עמדתי ככה חצי שעה כשאני מסבנת את הידיים, מתעצבנת על עצמי, רוקעת ברגליים, מרגישה דחף לזוז, מתחילה לבכות ללא הפסקה ומשתגעת. רוקעת ברגליים, בוכה, מתעצבנת על עצמי, מסתכלת שוב ושוב על הפעולות וחוזרת עליהן שוב ושוב.
אבא שלי ניגש אלי, אמר לי מספיק. תפס לי את הידיים והזיז אותן מן הכיור. בכיתי והחזרתי אותן והמשכתי לשטוף. אמרתי לו שיעזוב אותי. אחרי 10 דקות הוא חזר ואני עוד הייתי שם. שוטפת ידיים. הוא אמר לי מספיק, שאני אסיים. לא הצלחתי. כשהוא עבר במסדרון שוב, סגרתי עם הרגל את הדלת. כעבור 10 דקות של סבל נוראי ומתמשך, הפסקתי. כשהידיים שלי אדומות, יבשות, מדממות וכואבות. כשהרבה קצף עוד נשאר בכיור, עד כדי כך שהוא מוצף לגמרי. וגם אז לא הרגשתי טוב. אז פתחתי את הדלת בזהירות, עם המרפק כמובן, עברתי דרך המסדרון לחדר שלי ונכנסתי מתחת לשמיכה. נרדמתי.
סך הכל, באותו היום, לקח לי יותר משלושת רבעי שעה לשטוף ידיים. זה הזיכרון שלי, זה מה שאני זוכרת, את החוסר שליטה, את השלב שבו אני מבינה יותר ויותר עד כמה המצב שלי רע וממשיכה לעשות את כל זה תוך כדי מחשבה אחת – אני לא בסדר".