אם יש תחום אחד בו הOCD לא נוגע, הוא מקרי חירום.
אנשים תמיד מופתעים איך הצלחתי לתפקד מעל ומעבר במצבי חירום כשביום יום החרדות שלי לא היו מאפשרות לי אפילו להתקרב לסיטואציות האלו. לגעת בחיות, הפרשות, צואה, – אלה דברים שלא הייתי עושה לעולם מיוזמתי. אבל לפעמים יש מקרה חירום.
אז איך זה קורה? כשיש מצב חירום הגוף יודע שהוא צריך לעבד הרבה מידע בזמן קצר ולפעול מהר ובדיוק מירבי. במצב כזה גם האנדרנלין נכנס וכל מה שהדאיג אותך עד אותה נקודה כבר לא מתקיים.
ככה קרה כשאחי איבד הכרה והתחיל להקיא והייתי צריכה לנגב ממנו את הקיא וההפרשות. ככה גם קרה עכשיו כשהחתול שלי פשוט היה חתול והתמזל מזלו שאחת המיינות באזור התקרבה יותר מידי. אני בכלל הייתי בשירותים. שמעתי את הרעש וניגשתי לחלון. ראיתי את הציפור תקועה והחתול נכנס פנימה עם כמה נוצות בפה.
אז עזבתי את הכל והוצאתי את שני החתולים מהחדר ופתחתי את החלון. לקח לי כמה דקות כשאני מתחננת בפני הציפור שתתן לי לעזור לה ותפסיק לנשוך אותי. כל צעקת מצוקה שלה גורמת ללהקה שלה לעוף מסביב ולצרוח.
כשכבר הצלחתי לחלץ אותה היא לא הבינה שהיא צריכה לעוף מלמעלה אז חילצתי אותה שוב ושחררתי אותה לאט. הסתכלתי על הידיים שלי וקלטתי שנגעתי בציפור, שאני מזיעה ממש ושיש לי דם על האצבע. על הדרך, ראיתי שהעפתי את הווילון אל הרצפה.
טכנית, הייתי אמורה עכשיו להיות באטרף של לא לגעת בכלום, לפתוח את הידית עם המרפק וכדומה. בפועל, פשוט עשיתי את זה. במודעות שלמה שאני עכשיו נוגעת ישירות עם החיידקים. החתולים נכנסו לחדר ואני אספתי את הנוצות וזרקתי אותן לפח. לבסוף נכנסתי להתקלח.
יצאתי עם רגליים כואבות והרגשת אשם על מה שקרה. הרשת מונעת מהחתולים גישה, אבל כנראה שלא הרמטית. היה רגע שבו חשבתי להתקשר למישהו שיעזור ואז נזכרתי שמיינה היא ציפור פולשת. אבל איך אפשר להסתכל על הציפור הזו, לראות אותה נושמת במהירות בפאניקה ולא לרצות לעזור לה? אני לא כועסת על החתול, פשוט עצוב לי קצת.
אה, כן, ה-OCD שלי בסדר. שכחתי ממנו.
