OCD יכול לגרום לאדם להרגיש בושה עמוקה סביב דברים שאנשים אחרים כלל לא יודעים שקורים לו.

יש אנשים שמסתירים את המחשבות הטורדניות שלהם במשך שנים. אחרים מסתירים טקסים, נמנעים ממצבים מסוימים או מנסים לנהל את ה-OCD בסתר, כדי שאף אחד לא יגלה.

הבושה עצמה יכולה להפוך לחלק מהקושי בהתמודדות עם ההפרעה.

למה אנשים עם OCD מתביישים במחשבות שלהם?

מחשבות טורדניות יכולות להיות מנוגדות לחלוטין לערכים ולאופי של האדם.

אדם טוב יכול לחשוב מחשבה אלימה.

אדם שאוהב את הילדים שלו יכול לפחד שיפגע בהם.

אדם שמעריך את בן או בת הזוג שלו יכול לפחד שאולי הוא לא באמת אוהב אותם.

אדם דתי יכול לחוות מחשבות שנתפסות בעיניו כחוטאות או אסורות.

כאשר המחשבה מרגישה כל כך לא מתאימה למי שאנחנו, קל להסיק ממנה מסקנה מוטעית:

"אם חשבתי את זה, אולי משהו לא בסדר איתי."

אבל מחשבה טורדנית אינה בחירה והיא אינה מגדירה את האדם שחווה אותה.

"אם אספר, יחשבו שאני משוגע"

זו אחת הסיבות שאנשים עם OCD מסתירים את ההפרעה.

הם עלולים לחשוש שאם יספרו על המחשבות או הטקסים שלהם, אנשים לא יבינו שמדובר ב-OCD.

במקום לראות מחשבה טורדנית כמחשבה לא רצויה, האדם חושש שהסביבה תפרש אותה כרצון, ככוונה או כתכונת אופי.

לכן אנשים יכולים להעדיף לשתוק.

הם יכולים להמשיך לבצע טקסים בסתר, להימנע ממצבים מסוימים ולהעמיד פנים שהכול בסדר.

לפעמים הטקסים עצמם מביכים

לא כל טקס נראה מבחוץ כמו "טקס".

יש טקסים שאנשים מצליחים להסתיר במשך שנים.

לדוגמה:

• בדיקות חוזרות.

• רחיצות וניקיונות.

• שאלות חוזרות.

• בקשות להרגעה.

• חזרה על מילים או פעולות.

• ספירה.

• תפילות כפייתיות.

• בדיקות מנטליות.

• שחזור אירועים בזיכרון.

• ניסיון להגיע ל"תחושה הנכונה".

ככל שהאדם משקיע יותר מאמץ להסתיר את ההתנהגות, כך הוא עלול להרגיש שהוא חי חיים כפולים.

הבושה יכולה לגרום להימנעות

כאשר אדם מתבייש במה שקורה לו, הוא עלול להתחיל להימנע מאנשים וממצבים שבהם הוא חושש שה-OCD ייחשף.

הוא יכול לא להזמין אנשים הביתה.

להימנע מנסיעות.

לא לצאת לדייטים.

להתרחק מחברים.

להימנע מלבקש עזרה.

ולפעמים אפילו לוותר על טיפול.

כך נוצר מעגל:

OCD → בושה → הסתרה → הימנעות → פחות תמיכה → יותר בדידות → OCD שמקבל יותר מקום.

למה קשה במיוחד לספר על מחשבות טורדניות?

כי ה-OCD עצמו יכול לגרום לנו להתייחס למחשבה כאילו היא משמעותית.

אם אדם חושב:

"מה אם אני אדם מסוכן?"

הוא עלול לחשוב שאם הוא מספר את המחשבה בקול, הוא בעצם מודה במשהו.

אבל להגיד "יש לי מחשבה מפחידה שאני לא רוצה שתהיה לי" אינו אותו דבר כמו להגיד "אני רוצה לעשות את הדבר הזה".

ההבחנה הזו חשובה מאוד.

האם כדאי לספר למישהו?

אם ה-OCD גורם למצוקה משמעותית, הסתרה מוחלטת שלו בדרך כלל לא עוזרת.

אפשר להתחיל מאדם אחד שמרגישים איתו בטוחים, או לפנות לאיש מקצוע שמכיר OCD.

לא חייבים לספר הכול בבת אחת.

אפשר לומר פשוט:

"יש לי מחשבות טורדניות שאני מתבייש/ת לדבר עליהן, ואני רוצה עזרה בהתמודדות איתן."

גם זה יכול להיות צעד משמעותי.

אבל האם שיתוף לא יכול להפוך להרגעה?

כן.

יש הבדל בין שיתוף כדי לקבל תמיכה לבין שיתוף כפייתי שמטרתו לקבל שוב ושוב אישור.

לדוגמה, להגיד לאדם קרוב "קשה לי ואני רוצה שתהיה איתי" שונה מלשאול שוב ושוב:

"אתה בטוח שאני לא אדם רע?"

"אתה בטוח שלא התכוונתי לזה?"

"אתה בטוח שהמחשבה הזאת לא אומרת עליי שום דבר?"

כאשר השאלות הופכות לחלק ממעגל ההרגעה, הן עלולות לחזק את ה-OCD.

אין צורך להתבייש בכך שיש לך OCD

OCD הוא לא מבחן לאופי שלך.

המחשבות הטורדניות אינן אומרות מי אתה.

הטקסים אינם עדות לכך שאתה "חלש".

והעובדה שהמוח מייצר מחשבה מפחידה אינה הופכת אותה לרצון או לכוונה.

אחד הדברים החשובים בהתמודדות עם OCD הוא ללמוד להפריד בין מה שהמוח מייצר לבין מה שאנחנו בוחרים לעשות.

אם הבושה גורמת לך להסתיר את ה-OCD, להימנע מאנשים או לדחות קבלת עזרה, כדאי לזכור שלא צריך להתמודד עם ההפרעה לבד.